"מתוך השבר"
2022. אוסף עבודות
אוסף עבודות לסיכום תהליך שנה א' בתואר טיפול באמנות באוניברסיטת חיפה.
במהלך השנה הראשונה ללימודים, ראיתי שהתמה החוזרת בעבודותיי היא הכמיהה למקום בטוח בו ניתן לאסוף את שברים ולאחות סדקים, מקום לבנות את עצמי בשקט ולהתמלא. שאיפה לבית פנימי בו בוערת אח חמימה ומנחמת. נכנסתי פנימה והבטתי על מה שעוטף, על הקרום שמפריד בין הפנים לחוץ, האיכות והעמידות שלו, האם הוא מספיק? האם הוא שלם? ואם סדוק, האם אפשר לחיות עם השבר?
מבפנים
פחם טבעי ופחם סינתטי על גליון 50X70
איך נראית קליפה במבט מבפנים? איך זה נשמע כשהביצה נסדקת סביבך? כשהקווים פורצים את הלבן, את השלם, את ההגנה, איך זה מרגיש כשהעולם סביב נשבר?
עקבות
קליפת ביצה, קן ציפור, דיו
סיפור על פנים שיצא החוצה והותיר מאחוריו עקבות, עדויות שקטות להתרחשות. מה היה רגע השבירה, מה היה צליל ניפוץ הגבולות, איך הרגיש להיות חשוף לאוויר אחר, לעולם אחר, האם האור היה מסנוור? מה יצא והתקדם, ומה נשאר בקליפה? האם היה פחד? התנגדות? התרגשות? ציפיה? מה היו התחושות בהתנתקות? פרידה? הקלה?
.webp)
עולמות שבורים
קליפות ביצה, אקריליק.
אמנות הקינצוגי היפנית מדברת בזכות השבר, הסדק, שדרכו חודר האור. אז צבעתי את קצות השבר בזהב. אני חושבת שאמורים להדביק את השברים חזרה, אבל לא הצלחתי לגמרי, הביצה התנגדה ונסדקה עוד. התבוננתי ושאלתי את עצמי מה אני רואה. חשבתי על זה שהחיים שהיו בפנים המשיכו הלא, ושאין כבר שימוש בקליפות האלה, לא משנה בכמה זהב אלביש אותן. כמו נשל נחש, הצמיחה היא החוצה מתוך הקרום.
נושב עלי קור
קלקר, אקריליק
"קילפתי תפוז, מצאתי בפנים - כמו בתוך קן, ילד ישן. הילד אמר - אתה עשית פה חור, תקן את הפלח, נושב עלי קור".
צוואר
מיחוי פלסטלינה על דף מז'ורנל, 21X30
צוואר בעיני הוא אחד האיזורים הכי רגישים בגוף, כל כך חשוף לפגיעה. העור שעוטף את האיבר הזה כל כך עדין, כמעט שקוף, רואים דרכו את כלי הדם פועמים. הצינור הזה מכיל כל כך הרבה בתוכו, והוא מרכז התקשורת בין הראש לגוף - איכשהו הייתי מצפה שיהיה קשיח ומשוריין. אבל אולי דווקא משום הגמישות הוא חזק דיו.
המצע של המיחוי הוא דף פירסומי למכון כושר. בניתי את הצוואר ממריחות בשר פלסטלינה, מבפנים החוצה, תוך כדי חיבור לתחושות שעוברות בי - תנועת החוליות, בליעת הרוק, פעימות זרם הדם, שאיפה ונשיפה, ניגון האויר במיתרי הקול. וכל אחד מאלה מגיב לאחרים, כולם מתקיימים באותו איזור באותו הזמן. פנים עשיר וחי, עטוף בקרום עור.
הכניסיני
רישום עיפרון, 15X15 ס"מ
המשאלה הגדולה מכולן, לחזור ולהיות עטופה בנוכחות האימהית, להיות שמורה, מוגנת, שייכת, אהובה. ביאליק חיבר את המילים לחוויה הזאת, לכמיהה, וככה דמיינתי אותן - ספונות ברחם עגול, יחד ולבד, צפופות בחיבוק חמים.
קן
מיקס מדיה.
קרטון ביצים מגן מלמטה, קן ארוג מחפצים שנבחרו ונארגו יחדיו. אבל עדיין, לא מרגיש לי מוגן מספיק.
