סדנת הדרכה למטפלים - נשל

נועם

"השמיכה הדוקרת עם הדוגמה הישנה בחום דם ולבן משומש ודהוי התמלאה בכתמים זוהרים מהשמש, פסים שמנים שנמרחו על הצמר ונקטמו על ידי תריסים שחורים מאבק. זהרורים ריחפו באויר ונחתו על פני אבי המת, השתפדו על זיפי ערב האתמול. ואולי לא היה ערב. ואולי לא היה אתמול. ואולי האוזניים שלי מלאות צרחות של זהרורים נקרעים ומדממים וזה כל מה שיש בעולם. 

היה לי תלת אופן שרכבתי עליו, שלושה גלגלים זה הכי יציב ואף פעם לא נפלתי. נסעתי מהר והגלגל הקדמי פגע בספה לפני שהספקתי להאט. התענגתי על הטלטלה שעברה בגופי מהרגליים ומעלה, תנועת השוט של החוליות והלסת שנטרקת והתלתלים שלי עפים קדימה ומתנדנדים לי מול העיניים בדיסקו שמח. אבי היה כולו גפיים, המכה בספה העיפה אותם לאויר וחוץ מזה היה שקט. שלחתי אצבע לשפתיים שלו, להסות אותו, שלא יעיר את אחי הקטן עם הצחוק שלו ממני. תמיד הוא צוחק מכל דבר שאני עושה, צחוק מחוספס כזה של הפתעה, צחוק צרוד שמתנער פתאום מכל מה שרגיל בעולם ומוכן לחבק פלא.

השפתיים שידי היסתה היו ריקות. קליפה חלולה שהתפרקה תחת לחץ הציפורן הקטנה שלי, והאבא הגדול שלי הפך תחתיה לאבקה שחורה ועף החוצה דרך החלון יחד עם הזהרורים.

הרצפה הקרה התקרבה אלי במהירות והכל התנפץ בצד אחד, ונאטם בצד השני. 

הרגתי אותו כשהתנגשתי בספה.

הרגתי אותו כשנרתעתי מזיפי הערב כשנישק אותי על הלחי בסוף הסיפור אתמול.

הרגתי אותו כי לא חשבתי עליו בבוקר כשקמתי.

הרגתי אותו כי לא קמתי מוקדם יותר ונתתי לו סיבה לצחוק.

הרגתי אותו כי אמרתי לאמא שאני אוהבת אותה. ואני לא. 

הרגתי אותו כי שיקרתי.

הוא מת ממני.

הוא מת והלך ממני.

הוא מת ולקח את האהבה שלו. שלי. ועכשיו הוא לא אוהב. ואני לא אהובה.

ותיכף כולם יקומו ואני לעולם לא אהיה יותר לבד איתו. הזמן הזה יקר מפז. אמא תיקח לי אותו כמו שהיא תמיד עושה, ויהלי ינסה לתפוס לו את האף. האף של אבא כבר לא שלי. הלחי של אבא לא שלי. היד של אבא תלויה מהספה על השמיכה הדוקרת עם כתמי השמש, מחליפה צבעים מלבן ללבן בוהק. ככה זה רוח רפאים? לבן בוהק? ואולי הגוף הזה עשוי כולו ממוות, אולי המוות לבן בוהק ומסנוור אפילו כשעוצמים עיניים, וממלא את הבפנים שלי באפר, ומצמיא.

התבוננתי בו שותק, בזמן שמחק את עצמו מזכרוני."

את המונולוג הזה כתבתי אחרי מפגש הדרכה אצל מיכל אבס וגלי עטיה, שבו התבקשנו ליצור בתגובה לווינייטה שהבאנו. ילדה בת 10, שלאורך השנה בחנה כמה הרס אני יכולה לשאת בחדר עד שאסלק אותה. היא היתה בונה עוגות מפוארות  מקצף בצבעים שונים, מקשטת אותן בכל מה שמצאה בחדר, זורקת נצנצים וכפתורים ומזלפת כתובות שונות ועיטורים. היא עבדה במהירות ובגמלוניות, מותירה מאחוריה הוריקנים של כדורי קלקר זעירים, כתמי צבע, שלוליות מים וקצף בכל מקום. כשהעוגה היתה מוכנה, היא היתה לוקחת שיפוד ומפוצצת אותה. צבע אדום שטמנה בשקית מתחת לשכבת קצף פרץ לכל עבר וטיפטף מפניה, טיפות שנקוו לנחלים ואגמים במגש הממסגר את העבודה. היא מעכה את הקצף והפכה הכל לעיסה חומה, אותה גרפה לתוך גיגית שהכנתי מראש מתחת לשולחן. ההרס התחיל בזעם גדול שהציץ מבעד לאדישות שהפגינה כל הזמן, המשיך להבעת אכזבה וייאוש מהעוגה המושלמת שנהרסה, ואז לבוז גדול לגופה הרוטטת בגיגית.

הרגשתי שהיא מספרת על פנטזיה של משהו כל כך מתוק וטוב ומושלם ובלתי מושג, שהוא מרגיש כמו שקר גס והולכת שולל. כדי להרגיע את החרדה של האובדן היא חייבת להרוס, לכער, להשמיד ולמחוק כל זכר למה שהיה.

הבאתי להדרכה את ההתפוגגות הזאת. מאיזה חומר אפשר ליצור דבר שנעלם? דבר שדוהה? זיכרון מתעתע של טוב שנעלם? האם היה או לא היה? מכאיב מדי להיזכר. אבל הטוב כבר מוטבע ומופנם אי שם בינקות. זה בלתי אפשרי לברוח ממה שהיה ונלקח. עצמתי עיניים והרגשתי לימבו של ניתוקים, מלחמת מחיקות, קליפות דקות חוצצות בין המציאות החיצונית לפנימית. הגנות משתלטות כדי להמשיך לנווט, להמשיך לשרוד. אדישות מרחפת מעל ים של עצב.

פתחתי את היומן. שירטטתי בעדינות קו חלש וקטוע בעיפרון. מיששתי את המציאות מעליו ואת המציאות מתחתיו. שתיהן היו שקופות, אבל לתחתונה היה קרום אדום בהיר בהיר בהיר. השקיתי אותה בצבע מים. הפיזור של הצבע לא היה אחיד, ולאט לאט ראיתי שהצבע והמים נקווים בשידרת היומן. העצב האדום הצטבר שם והחליט להילחם על קיומו. מיהרתי לספוג את המים שלא יהרסו את היומן החדש, לגרוף את התוכן מהמרכז. הדף נפצע והתחיל להתפורר ולהיקרע. פירורים אדומים התפזרו על הדף ומסביבו, הבשר נחשף מתחת לעור הנייר, והכל שרף מאוד. לא רציתי שהפירורים יתפזרו ויעופו מהדף, הייתי צריכה שישארו במקומם, להקפיא את הרגע, להשאיר עדות. שיחקתי עם ריבוע של נייר סופג, הרטבתי אותו וייבשתי במגבת. הרגשתי אותו רווי וחי, וכשהתייבש מעט הדבקתי אותו מעל הגבול המקרטע בעזרת שיקוי של מים ודבק פלסטי. 

הוצאנו את היומן לשמש הלוהטת בחוץ. פירורי נייר, בועות דבק מנצנצות ונשל נייר סופג לחלוחי הזיעו בחום הקיץ. נכנסנו חזרה למזגן, ודמיינתי את השלפוחיות הדביקות נאבקות לייצר לזכרון עור חדש.

כשהכל התייבש, החומרים, הבחירות והפעולות סיפרו את הסיפור. 

ילדה מאוכזבת שבורחת מזיכרון הטוב שהתנפץ באופן כל כך כואב. היא חרדה מנטישה, לא מוצאת שום הגיון וצדק במה שקרה. חסרת שקט, היא דורשת ומחפשת חוקים להיתלות בהם ולהסביר את העוול, לרכך את האשמה. היא שוכחת וכותבת את הסיפור מחדש, וזה לא מצליח. היא מכבה, היא חזקה, היא אדישה. היא נפגעת ותוקפת בעוצמה.

ואני שמנסה לתפוס אותה בערפל, לאסוף את הפירורים ולשמר את היש. 

אולי יום אחד היא תאמין מספיק כדי להשיל מעליה את שריון האדישות, לוותר על קהות החושים, ולתת לבסיס הטוב שלה, לשידרה המחזיקה את מח הרגש, להאיר ולפרוח.